ביאור שטיינזלץ על ביצה ב׳

1 א משנה ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל אף בו ביום, ובית הלל אומרים: לא תאכל, כפי שיבואר הדבר בגמרא באריכות. כיון שהזכרנו מקרה יוצא דופן שדעת בית שמאי להקל ודעת בית הלל להחמיר, מביאים עוד מהלכות יום טוב אשר אף בהן קיימת תופעה יוצאת דופן זו. בית שמאי אומרים: שאור, שהוא בצק שהחמיץ מאד, שאין עושים ממנו עוד מאכל אלא מחמיצים בו את העיסה, איסורו לענין ביעור חמץ בפסח הוא בשיעור של כזית, אבל חמץ אחר הראוי לאכילה, שיעורו גדול יותר, והוא בככותבת כגודל של פרי התמר. ובית הלל אומרים: זה וזה שיעורן בכזית.

2 ועוד, השוחט חיה או עוף ביום טוב, שמצוה מן התורה לכסות את דמם לאחר שחיטתם ויקרא יז, יג, בית שמאי אומרים: יחפור מלכתחילה בעפר באמצעות דקר מין את חפירה ויכסה באותו עפר את דם השחיטה. ובית הלל אומרים: לא ישחוט לכתחילה אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום לצורך זה. אולם מודים גם בית הלל שאם שחט כבר, אף על פי שאסור לו לעשות כן מלכתחילה, שיחפור בדקר ויכסה. ועוד הסכימו שאפר כירה מוכן הוא לכסות בו את הדם. וכאשר יבואר הדבר בגמרא.

3 ב גמרא מתחילה מבררים: במאי עסקינן במה, באיזה אופן עוסקים אנו במשנה זו? אילימא אם תאמר שכאן מדובר בתרנגולת העומדת לאכילה, כלומר, שהיא מן התרנגולות שהתכוונו לשחטן ולאכלן, ואותה תרנגולת הטילה ביצה, אם כן מאי טעמייהו מה טעמם של בית הלל האוסרים את הביצה? הלא אוכלא דאפרת אוכל שנפרד הוא, שהרי כל התרנגולת נחשבת כדבר מאכל, והביצה הלא היא חלק מן התרנגולת שנפרד ממנה עכשיו, וכשם שאפשר לאכול בחג את התרנגולת עצמה, אף ביצה זו צריכה להיות ראויה לאכילה!

4 אלא, חייבים אנו לומר כי מדובר כאן בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ותרנגולת כזו מאחר והחליטו עליה בעליה שלא להשתמש בה ביום טוב, הריהי מוקצה, והרי ידוע לנו שמוקצה אסור אפילו בטלטול. וכיון שהתרנגולת עצמה מוקצה — אף ביצתה מוקצה.

5 ואם כן, יש לשאול: מאי טעמייהו מה טעמם של בית שמאי? הלא מוקצה היא! על השאלה הזו תוהים: ומאי קושיא ומה הקושיה שבדבר? דילמא שמא בית שמאי לית להו אין להם, אינם סוברים דין מוקצה? שהרי יודעים אנו כי קיימות דעות שונות בדבר תוקפו של איסור מוקצה, ויתכן שבית שמאי סבורים כפי שקיימת דעה כזו בין התנאים שאין איסור במוקצה כזה, ושמא בכך נחלקו עם בית הלל ואין מקום עוד לשאלה.

6 כהקדמה לפתרונות שמציעים לבעיה זו מעירים: קא סלקא דעתין עלה על דעתנו לומר, כלומר: הנחת היסוד היתה, כי אפילו מאן דשרי מי שמתיר במוקצה, שסבור שדבר שהקצוהו בעליו מלהשתמש בו, בכל זאת אין איסור לטלטלו בחג או בשבת, אבל בנולד אף הוא אסר, שדבר שלא היה קיים מבעוד יום אלא שנולד או התהווה בחג או בשבת הרי זה אסור לדעתו בטלטול, כיון שבודאי לא העלו על הדעת שיהיה ראוי להשתמש בו. ומעתה, הלא ביצה זו היא נולד גמור, ואם כן מאי טעמייהו מה טעמם של בית שמאי?

7 אמר רב נחמן, אפשר לומר כך: לעולם מדובר כאן בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, אולם ההנחה שהנחנו לא היתה נכונה, אלא מי דאית ליה שיש לו, שמקבל בכלל דיני מוקצה, אית ליה יש לו, מקבל גם את האיסור בנולד, אבל מי דלית ליה שאין לו, אינו מקבל דיני מוקצה, לית ליה אין לו, אינו מקבל אף דיני נולד. ולפי זה, סיכום הדברים במחלוקת זו הוא שבית שמאי כדעת ר' שמעון סבורים הם, שלדעתו אין איסור מוקצה, ובית הלל כדעת ר' יהודה סבורים הם, שלדעתו יש איסור מוקצה.

8 על סברה זו תוהים: ומי והאם אמר רב נחמן הכי כך? והתנן והרי שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: מגביהין מרימים, מסירים מעל השלחן עצמות וקליפין קליפות שנשארו אחרי הסעודה, ואף שאינם ראויים לאכילה והם בבחינת מוקצה, מכל מקום מותר לטלטלם, ובית הלל אומרים: אסור לעשות כן, אלא מסלק את הטבלא כולה, כלומר: את כל החלק העליון של השולחן שניתן לטלטל אותו ומנערה כולה יחד, שאגב טילטול השולחן עצמו שהוא כלי ואינו מוקצה — מטלטלים ומנערים גם את העצמות והקליפות, אבל לטלטל אותן לבד אסור.

9 ואמר רב נחמן באותו ענין: משנה זו אין גירסתה כהלכה, ויש לתקן את נוסחה, ולהחליף את השיטות כי אנו אין לנו אלא אנו יודעים כי בית שמאי סבורים כשיטת ר' יהודה הסבור שיש דין מוקצה, ובית הלל סבורים כשיטת ר' שמעון שאינו סובר דין מוקצה! וכיון שלדעת רב נחמן בית הלל סבורים כר' שמעון שאין דין מוקצה, מדוע מפרש הוא את דעת בית הלל במשנתנו שזאת משום שכדעת ר' יהודה סבורים הם?

10 ומשיבים: אמר לך היה אומר, משיב לך רב נחמן כך: גבי שבת שסתם לן לנו התנא, שסתם משנה שלא פורש שם אומרה והוא סימן שכן היא ההלכה העיקרית היא כשיטת ר' שמעון, דתנן שכן שנינו במשנה במסכת שבת: מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כדי שתוכל לאוכלן בקלות, וכן מחתכין את הנבלה ואפילו זו שמתה בשבת לפני הכלבים כדי שיוכלו לאכול אותה, שאף שנבילה זו מוקצה היא, מכל מקום מותר לטלטלה ולהתעסק בה בשבת.

11 הרי סתם משנה כדעת ר' שמעון, וכיון שסתם משנה במסכת שבת כדעת ר' שמעון, לכן מוקים לה מעמיד, מסביר, אותה רב נחמן באופן שבית הלל יסברו כדעת ר' שמעון שנראה שהלכה כמותו, כדי שיתאים הדבר עם הכלל שהלכה תמיד כבית הלל. אבל

12 גבי יום טוב שסתם לן לנו התנא בסתם משנה כדעת ר' יהודה, דתנן שכן שנינו במשנה במסכת ביצה: אין מבקעין ביום טוב עצים מן הקורות שהכינו לצורך בנין ולא מבקעים עצי הסקה מן הקורה שנשברה ביום טוב, וכל זה מפני שלא היו עשויים לכך בשעת כניסת החג ולכך נעשו מוקצה. אם כן משמע שסתם משנה אוסרת מוקצה ביום טוב, לכן מוקים לה מעמיד, מסביר אותה רב נחמן את שיטת בית הלל כר' יהודה האוסר מוקצה בטלטול והעמידה במקרה שהתרנגולת עומדת לגדל ביצים ולכן היא מוקצה. עד כאן להסברת שינוי השיטה בדברי רב נחמן.

13 אולם יש לשאול על עיקר הדברים: מכדי והרי, מאן סתמיה למתניתין מי הוא זה שסתם את המשניות, שכתב וניסח אותן — הלא רבי ר' יהודה הנשיא הוא, וכיון שאדם אחד ניסח את הדברים בשתי המסכתות, יש לשאול: מאי שנא במה שונה בדיני שבת שסתם ופסק לן לנו כשיטת ר' שמעון, ומאי שנא ובמה שונה בדיני יום טוב שסתם ופסק לן לנו כשיטת ר' יהודה?

14 אמרי אומרים להשיב: יש טעם לדבר; שבת דחמירא שהיא חמורה בעונשיה ובדיניה ולא אתי לזלזולי באים לזלזל בה — סתם לן לנו במשנה כדעת ר' שמעון דמיקל שהוא מיקל, ואילו יום טוב דקיל שהוא קל, משום שמותר לעשות בו מקצת מלאכות, ואתי לזלזולי ביה ובאים לזלזל בו בשל כך יותר, לכן סתם לן לנו במשנה כשיטת ר' יהודה דמחמיר שהוא מחמיר. עד כאן לישוב דבריו של רב נחמן.

15 ומעתה ממשיכים לדון בדבריו כשלעצמם: במאי אוקימתא במה העמדת את המשנה בסופו של דבר — בתרנגולת העומדת לגדל בצים, והאיסור הוא משום מוקצה. אי הכי אם כך אם בזה המחלוקת, אדמפלגי עד שהם חלוקים בענין ביצה שנולדה ביום טוב, לפלגו שיחלקו בתרנגולת עצמה! שידונו אם מותר לשחוט תרנגולת כזו ביום טוב, ומדוע דנים בפרט המשני של הביצה?

16 ומשיבים: לאמיתו של דבר חולקים הם גם כן בתרנגולת, אלא ניסחו את הדברים באופן זה כדי להודיעך כחן תוקף דעתם של בית שמאי, כלומר: להדגיש את קיצוניות שיטתם של בית שמאי שמפליגים בהיתר, שאפילו בביצה שאינה מוקצה רגיל, אלא נולד שהוא חמור ממוקצה, גם כן שרי התירו בית שמאי. ולכן כשחולקים בביצה מודגשת דעתם ביתר שאת.

17 על כך מקשים: ולפלוגי ושיחלקו לא בביצה כי אם בתרנגולת ולהודיעך על ידי כך כחן של בית הלל שאפילו במוקצה הקל מנולד אסרי הם אוסרים! וכי תימא ואם תאמר ותרצה להסביר שעדיף לשנות את המחלוקת כמות שהיא, בצורה זו, משום שעל ידי כך מתבררת יותר שיטת המתירים, כי כח דהתירא ההיתר עדיף להשמיענו. כי כרגיל ראוי יותר להדגיש ולהראות את שיטת המתירים, לפי שפשוט יותר להחמיר מפני גזירה וחשש, מאשר להתיר. ומשום כך העדיף התנא לשנות בדרך זו. אולם הרי יש אפשרות אחרת: ונפלוג בתרוייהו ושיחלקו בשניהם ויאמרו כך:

18 תרנגולת העומדת לגדל ביצים, היא וביצתה, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל, ועל ידי כך נדע בלא להאריך יותר מדי את כל צדדי המחלוקת. ואם כן אין פירושו של רב נחמן מסביר לגמרי את המשנה.

19 אלא, אמר רבה: לעולם יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר כי מדובר כאן בתרנגולת העומדת לאכילה, ובמקרה מסויים זה שנולדה הביצה ביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן עוסקים אנו, והבעיה כאן אינה משום איסור מוקצה, אלא משום איסור הכנה משבת ליום טוב.

20 וקסבר וסבר רבה בענין זה, כי כל ביצה דמתילדא האידנא שנולדה עכשיו — כבר מאתמול גמרה לה נגמרה להיווצר, ורק יציאתה לחוץ היתה היום. ומשום כך הביצה שנולדה ביום טוב שלאחר השבת לא תאכל, משום שהיא הוכנה ביום השבת, ונמצא שנהנים מדבר שהוכן בשבת לצורך יום טוב אף שלא הוכנה בידי אדם אלא בידי שמים, שלא כדין.

21 ומעירים: ורבה האוסר להנות אפילו מדבר שלא הוכן בידי אדם, הולך בענין זה לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר רבה: מאי דכתיב מהו שנאמר בענין המן: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" שמות טז, ה — יש ללמוד לדבריו מדיוק המילים כי יום חול "ביום השישי" מכין לשבת, ויום חול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב שאף הוא מוגדר כ"שבת" לענין זה מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב.

22 אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, שהחשש הוא רק משום הכנה, אם כן ביצה שנולדה ביום טוב בעלמא סתם שאינו אחר השבת תשתרי תהיה מותרת! השיב לו: אכן, אינה אסורה מעיקר הדין, אלא בשל גזרה, משום יום טוב החל אחר השבת. ומוסיפים לשאול: שבת דעלמא סתם שאינה אחר יום טוב, תשתרי תהיה מותרת לאכול בה בלא בישול, כמובן ביצה שנולדה בו ביום! השיב רבה: גזרה משום שבת שאחר יום טוב.

23 ושואלים: ומי גזרינן והאם גוזרים אנו גזירה מעין זו? והא תניא והרי שנינו בתוספתא: השוחט את התרנגולת ביום טוב ופקע את בטנה ומצא בה ביצים גמורות בקליפתן, אלא שעדיין לא הוטלו — מותרות לאכלן ביום טוב. ואם איתא יש מקום לגזור — אם כן ליגזר שיגזור משום הנך דמתילדן ביומיהן אלה שנולדות ביומן, בו ביום ויאסרו אף ביצים אלה שבתוך התרנגולת!

24 אמר ליה לו רבה: מכאן אין להקשות, כי ביצים גמורות ממש הנמצאות במעי אמן מילתא דלא שכיחא היא דבר שאינו מצוי הוא, ומילתא דלא שכיחא ודבר שאינו שכיח לא גזרו בה רבנן חכמים, שאין גזירותיהם אלא בדברים המצויים, שאנשים עשויים לטעות בהם, אבל במקרה נדיר לא גזרו. עד כאן הסברו של רבה, אולם היו גם הסברים אחרים.

25 רב יוסף אמר: ביצה זו שנולדה ביום טוב לתרנגולת העומדת לאכילה, אסורה מטעם אחר: גזרה משום פירות הנושרין. כי, כשם שהפירות הנושרים מן העץ בשבת וביום טוב אסורים באכילה — כך גם הביצים היוצאות "הנופלות" מן התרנגולת דומות לפירות אלה. ומשום כך נאסרו.

26 אמר ליה לו אביי: פירות הנושרין טעמא מאי מה הטעם בעצם שאסרו אותם חכמים,